בספרות, מתוארים חיי הזוג של המכור ואשתו כמסע ארוך של סבל וכישלון. מקורות הסבל והמצוקה האישית והמערכתית הבלתי פוסקים נובעים מהימצאות אלמנטים הדדיים באינטראקציה הזוגית המשמרים את תופעת ההתמכרות כבמעגל קסמים. נראה שכדי לעצור את הסחרור ההרסני יש צורך בהבנה עמוקה של דינאמיקת התהליכים בזוגיות כואבת זו. נראה כי המושג Codependency או בתרגומו לעברית – "תלות שיתופית" יכול להסביר את הדינאמיקה הבעייתית והכואבת בין המכור לזוגתו, ואולי גם להציע דרכי תפיסה והתייחסות, וכן המלצות לכיווני טיפול.
המושג "תלות שיתופית" צמח בעקבות עבודות מוקדמות עם אלכוהוליסטים. "תלות שיתופית" זוהתה כסט של תכונות אישיות שהתפתחו כתוצאה מחשיפה ארוכת טווח לאלכוהוליזם של "המשמעותי האחר"(קלובסקי, 2000)
Subby (בשנת 1984) הגדיר Co – Dependence כ”מצב אמוציונאלי, פסיכולוגי והתנהגותי הנובע כתוצאה מחשיפה ממושכת של הפרט למערכת כללים וחוקים מעיקה ולוחצת. חוקים אלו מונעים מהפרט ביטוי פתוח של רגשותיו וביטוי ישיר של בעיות אישיות ובין אישיות”.
Beattie (בשנת 1987) מגדירה Co – Dependence כ”אדם שמאפשר להתנהגות אדם אחר להשפיע עליו, והוא הופך להיות אובססיבי בניסיון לשלוט על התנהגותו של אותו אדם. אנשי מקצוע מסוימים אינם תופסים את התופעה כמחלה, הם רואים אותה כתגובה נורמאלית להתנהגות של אנשים שנתפסים כחולים. אנשי מקצוע אחרים מתייחסים לתופעה כמחלה כרונית ופרוגרסיבית. הם טוענים שה – Co – Dependence רוצים אנשים חולים סביבם וזקוקים להם, על מנת שיהיו מאושרים באופן לא בריא.
Treadway (בשנת 1990) הגדיר Co – dependence כדפוס של תלות כואבת בהתנהגותו הכפייתית של המכור, באישור מאחרים כדי לחוש ביטחון, ערך עצמי וזהות.
המושג “codependent”מתורגם לעברית כ-“שותפי תלות” או כ- “תלות שיתופית”(מיכאל, 1995). נראה, כי תלות שיתופית היא גם דיספונקציה רגשית וגם דפוס אינטראקטיבי שנגרם או מסתיים במערכות יחסים בעייתיות. שותפי תלות מוגדרים כאנשים בעלי מערכות יחסים קרובות עם מתמכרים, הנשארים מחויבים לקשר זה תוך ארגון חייהם סביב הצרכים, האינטרסים, הרווחה והדאגה לבני זוגם, לעיתים קרובות במחיר רווחתם החברתית, הרגשית, והפיזית (Wright & Wright 1999).
מספר גישות מסבירות את התופעה של תלות שיתופית. הגישה האישיותית מדגישה את הפסיכופתולוגיה של נשות המכורים. גישה זו תופסת את התופעה כהפרעה בעלת אספקטים של נטייה מוקדמת (Jaeger, Hahn & Weinraub, 2000), ומתייחסת לילדות בצל התמכרות או ילדות בעייתית. התלות השיתופית נעוצה ומושרשת עמוק בדינאמיקה של משפחת המוצא של בת הזוג, אשר כילדה נחשפה הן להתמכרות והן לתלות שיתופית ואימצה דפוסי תלות במהלך השנים. בת הזוג מוגדרת כ”חולה” או בעלת הפרעת אישיות. מדובר על העברת דפוס ילדות ליחסים נוכחיים עם המכור, על יחסי שליטה, הצלה, ותלות (מיכאל 2003). התכונות הבולטות אצל נשים אלו הן דימוי עצמי נמוך, צורך עז לזכות בהכרה מאחרים ורגשות מוקפאים. אפיונים אלה ואחרים מחזיקים את הטענה, שיש לראות בבעיה זו הפרעת אישיות (Cermak 1991). מניחים כי בנות זוג של מתמכרים משקיעות בשימור ההתמכרות אצל בעליהן. השקעה רבה זו מסבירה את נטייתן של נשים רבות לבחור כבן זוג מכור או אדם בעל אישיות מועדת להתמכרות, להישאר נשואות לאנשים אלו ולעזבם רק כדי להינשא מחדש למכור אחר, למנוע או לשבש את מאמצי ההחלמה של בן הזוג ולהישבר רגשית, אם הצליח המכור להישאר “נקי” (Kokin & Walker, 1989). הטיפול על פי גישה זו הוא הבנה ותובנה לצרכי המחלה, ליווי טיפולי ואף פסיכיאטרי.
גישה אחרת היא הגישה התגובתית – אינטראקציונית, המדגישה אספקטים מצביים, הסתגלותיים ובינאישיים. הגישה מתמקדת בסיטואציה (ולא בתכונות השותפים) ובוחנת את תגובת הנשים. התלות השיתופית נתפסת כתוצאה, כתגובה ללחץ ולא כסיבה (Frank & (Golden, 1992. על פי גישה זו, תלות שיתופית נתפסת כמצב אובייקטיבי, והתנהגות נשות מכורים מעוצבת ונקבעת בראש ובראשונה על ידי “העובדה” שבן זוגן מכור. הסימפטומים, הסימנים, והבעיות מתפרשים כמנגנוני הסתגלות וכאסטרטגיות להתמודדות עם מצבי לחץ, הנובעים מחיים במחיצת אדם מכור. לכן זוהי תגובה למצב לא נורמאלי. כדי להישרד מתחילה שותפת – התלות לחשוב כקורבן, נמנעת מתגובות יצירתיות לחיים ומסתגלת למצבים הרסניים.
התיאוריה הבין דורית מסבירה את התופעה של תלות שיתופית על ידי תיאור אטיולוגי היוצא מדפוסי יחסים דיספונקצויונליים, ששורשיהם נמצאים בעיקר במערכת הבין דורית של המשפחה. דפוסים אלו כוללים: מכניזם של קשרי חרדה היוצרים משולשים קבועים, בלבול, התנהגויות קומפולסיביות או התמכרויות, קשיים, חוסר באינדיוידואציה, קושי בביסוס רמה רצויה של אינטימיות וקירבה בין אישית וביטול הזהות העצמית. מאפיינים אלה הנרכשים בתהליך הבין דורי, מחוזקים ומועברים באמצעות מערכת היחסים של שותפות התלות בהווה. האטיולוגיה של בת הזוג שותפת התלות דומה לזו של המכור. בת הזוג מביאה לנישואין חוקי יחסים ודפוסי אינטראקציה דיספונקציונליים, שמקורם במערכת המשפחתית הבין דורית שלה. בת הזוג מתמקדת במכור, בפעולותיו ובנושא התמכרותו, ונראית כמי שכלל אינה ממוקדת ברצונותיה ובצרכיה (קלובסקי, 2000).
גישה נוספת היא הגישה הביקורתית, הטוענת כי אחד מכוחות האישה הוא הכישרון לקדם התפתחותם של אחרים. על פי גישה זו, תהליך התפתחותן של הנשים מעניק להן מיומנויות של התייחסות כמו טיפוח, התקשרות, וביטוי רגשות. מיומנויות אלו זוכות להתייחסות מעוותת ומוטעית בכל הקשור לתלות שיתופית. מנקודת מבט זו, כל מה שנחוץ על מנת לפתח מערכת יחסים המאובחנת כתלות שיתופית הוא אדם שמחויב לבטא ערכים כגון רחמים, שיתוף פעולה, דאגה ואחריות לשלומם של אחרים. הגישה מעדיפה לראות בשותפת התלות תכונות מתקשרות יותר מאשר תכונות אישיות, ולפיכך תלות שיתופית היא מקבץ של ניסיונות בלתי יעילים להתחבר במקום להתנתק (Zelvin, 1999).
Mendenhall (בשנת 1989) מסביר את התפתחות התלות השיתופית בילדות, כאשר הילד מרגיש ומבין כי הוריו אינם מספקים את צרכיו. הילד מסיק כי התנהגותו היא שגרמה לאי סיפוק צרכיו על ידי הוריו. הוא מתמודד עם המציאות הקשה והכואבת על ידי הכחשה והדחקה של הכאב שבאי קבלת מענה על צרכיו. עד הגיעו לגיל שלוש חווה הילד דחייה וחש כי אם ההורה לא יטפל בו הוא עלול למות. מכאן נשלח מסר חזק לילד – ” הגיע הזמן לגדול ולטפל בהורה”, והתהליך הסימביוטי מושלם. הילד מפתח דפוסי חשיבה המותאמים למאמץ המכוון לדאגה כלפי ההורה (בדרך כלל כלפי האם) על חשבון פיתוח רגשותיו האישיים. הילד דוחה את צרכיו ואת עצמאותו כתוצאה מהחשיבות הקיומית של ההורה לגביו. עבור ילד זה לגדול, משמע ללמוד כיצד לא לצרוך ולבנות מחסום בין מחשבותיו לרגשותיו. נוצר מסר – “אין זה בטוח להיות מי שאתה”. אבטחה
הדינאמיקה של יחסי התלות השיתופית מוסברת במספר אופנים: הצורך של המכור שיטפלו בו עולה כאשר הסם חודר עמוק לחייו ופוחתת יכולתו לספק לעצמו צרכים בסיסיים. באותו זמן חשה בת הזוג שותפת התלות צורך לשלוט על התנהגותו של בן הזוג ככל שזה איננו מסוגל לדאוג לעצמו ( Obrien & Gaborit, 1992 ). החיים לצידו של המכור מתוארים כמצב של לחץ קבוע. נשות המכורים נראות כמי שלכודות בסיטואציה חסרת ברירה. הן חוות דחייה וריחוק מעצם החיים עם המכור, ומנסות לשלוט על התנהגותו, באופן לא יעיל המנציח או המצב (Cullen & Carr, 1999).
במערכת יחסים משלימה, בניגוד לסימטרית, ההתנהגויות קשורות כך, שהתנהגות נוספת של A מגרה ומגבירה התנהגות תואמת אצל B. הן מערכות היחסים הסימטריות והן מערכות היחסים המשלימות צפויות לשינויים פרוגרסיביים והסלמה (Batason, 1971). התפתחויות אלה נוצרות ומשתמרות עקב משוב חיובי מקובע במערכת. אצל המכור, היחסים עם הזולת בשלבי השימוש הראשונים מתאפיינים בסימטריות, גם כדי להוכיח שאינו חלש, וגם כדי להוכיח שהוא מסוגל להתנגד ולהתמודד בהצלחה עם הסם. בינתיים מתדרדרת מערכת היחסים שלו עם הסביבה, ובעיקר עם אשתו. ככל שמחמיר מצבו, אשתו כופה עליו ומכריחה אותו בדרכים שונות, לקחת תפקיד משלים. היא משתמשת בסמכות, הופכת למגנה או מגלה התאפקות.
כל זה מעורר אצל המכור זעם או אשמה. בשיאו של התהליך מושלם המעגל הסימפטומאטי, המכור זקוק ליד מטפחת ומגינה ובת הזוג נוטלת את התפקיד האחראי השולט. השלמה הדדית זו במערכת היחסים הזוגית משמרת מחד את הדפוס ההתמכרותי, ומאידך את דפוס התלות השיתופית. יוצא מכך שכל אחד מבני הזוג מקיים דפוס אישי הנע סביב צירו, אשר מזין את הדפוס הזוגי, מוזן ממנו ומשמר אותו (מיכאל, 1995).
שותפת התלות חשה אחריות לשינוי שחל במערכת ולהתמכרותו או התנקותו של בעלה. דאגת היתר, הצורך בשליטה והנתינה הרבה נוטעת בה את האשליה (המחוזקת על ידי בן הזוג) שהיא בעלת עוצמה ויכולת השפעה. העזרה וההתייחסות לזולת מעניקה משמעות לחייה, כאילו מלבד עיסוק זה היא חסרת ערך. כשהבעל יוצא לטיפול גמילה היא חשה ריקנות, אין על מי לכעוס, ועל מי לשלוט. שותפות תלות מאמינות “בשליחות” שלהן להציל את המכור ושבכוחן לעשות זאת. שליחות זו מחד, והמחיר שהן משלמות מאידך, מביאים לערבוב תפקידי הקורבן והמציל ויוצרים מלכוד. במצב של תלות – שיתופיות עמוקה, כאשר שואלים אותן להרגשתן או מחשבותיהן, הן עונות כיצד בעליהן מרגישים וחושבים. הן אינן מכירות את עצמן כי המוקד נדד במשך השנים מהן למכור. היא מרגישה שאינה קיימת בזכות עצמה, אלא תלויה וחלק מאדם אחר (מיכאל, 1995). ההשקעה בבן הזוג מספקת משמעות, זהות, ותפקיד חברתי (מיכאל, 2003). שותפת התלות של המכור “עסוקה” עם המכור באופן קיצוני ומתמיד של עמידה על המשמר. כתוצאה מהחיים עם המכור היא נוטה להפוך תלויה בו. כאשר מצבי הרוח ומעשיו מכתיבים לה את מצב רוחה ומהות פעולותיה. כך היא הופכת ל”נספח” של המכור. כתוצאה מהקשר הלא בריא היא מגינה על המכור מפני התוצאות הטבעיות של השימוש “ומאפשרת” את המשך השימוש. למשל, היא מחפה עליו מול מקום העבודה, מנקה אחריו את קיאו, או עלולה לבודד עצמה והילדים מהסביבה, משפחה מורחבת וחברים. כדי למנוע מהמשפחה בושה ומבוכה (וייס, 2003).
אפיונים מרכזיים של שותפת התלות:
- נטילת אחריות יתר – הן מרגישות אחראיות על אנשים אחרים לגבי רגשותיהם, מחשבותיהם, הפעולות שלהם, רצונותיהם, ומילוי צרכיהם. היא גם מרגישה צער, חרדה, ורגשות אשם כאשר אחרים נמצאים במצוקה, ומרגישה ביטחון כשהיא נותנת ומעניקה, אולם מרגישה אשמה וחוסר ביטחון כאשר מנסים לתת ולהעניק לה. היא מרבה לרצות אחרים.
- דימוי עצמי נמוך – הערכה עצמית נמוכה זו נובעת לרוב מגדילה במשפחה בעייתית ולא מתפקדת. היא מרגישה שונה מיתר האנשים, מאשימה עצמה בכל. נראה כי הייתה קורבן להתעללות פיזית/ מינית/ נפשית/ הזנחה. תחושת האשמה מלווה לכל אורך הדרך, ויש תחושה של אי יכולת לעשות דבר כראוי.
- גבולות חדירים או חוסר גבולות – נשים אלו אינן יודעות להגן על הגבולות החיצוניים שלהן, הפיזיים והמיניים, ואינן יודעות לשמור על גבולות פנימיים המגנים על המחשבות, הרגשות, וההתנהגויות שלהן. הן לוקחות אחריות על רגשות ומחשבות של אחרים ומאפשרות לאחרים לפגוע בהן.
- קושי בביטוי רגשות – הן אינן במגע עם רגשותיהן, ואינן יודעות כיצד להתמודד עם רגשות משום שגדלו בסביבה שלא אפשרה מגע עם רגשות וביטוי רגשות. הן מאמינות שהן מבינות כיצד מרגישים אחרים, אך אינן תופסות את עצמן כבעלות זכות לרגשות משלהן. הן אינן מודעות כלל לרצונותיהן ולרגשותיהן.
- שליטה – הן מאמינות שהן יכולות לשלוט בכל דבר. הן מנסות לשלוט בשתייה של האלכוהוליסט, בהתנהגות ובמחשבות של האחר, ומאמינות שיוכלו לגרום לשינוי על ידי כך.
- חוסר אמון – נשים אלו אינן מאמינות כעצמן, ברגשותיהן, בהחלטותיהן, ואינן בוטחות באנשים אחרים.
- כעס רב – הנשים מרגישות מאוימות, פגועות, וכועסות. הן פוחדות משום שאינן יודעות להתמודד עם הכעס שלהן. הן חוששות מכעסם של אנשים אחרים ופוחדות להרגיז אותם, בוכות הרבה, סובלות לעיתים מדיכאון, ומרגישות בושה רבה הנובעת מהכעס (ירום 1991).
מטרות ויעדי טיפול:
בת הזוג, נפגעת התלות השיתופית, צריכה לעבור תהליך מקביל לזה של המכור – התמודדות עם הכחשה, מודעות, שינוי ההתנהגות והתפקידים, פתרון קונפליקטים והפחתת ה”מעידות”. הבסיס הוא שהמטופלות יזהו את התלות הכואבת שלהן כרגשות ועמדות נלמדות, שיכולות גם להיכחד. המסר הבסיס הוא, שיש להן משאבים פנימיים לשינוי ומערכות יחסים אחרות בחייהן יכולות לאשר זאת. מוקדי הטיפול צריכים להיות:
- התנתקות – לא מהמכור אלא מהמעורבות ההרסנית, יצירת גבולות, והשגת אינדיוידואציה. למידה שכל אחד אחראי לעצמו ולמעשיו (Whitfield, 1989).
- שיקום האמון העצמי – שותפות תלות מתלוננות שאינן מסוגלות לבטוח בזולת, ולמעשה, אינן מסוגלות לבטוח בעצמן. הן לומדות לא להאמין לעצמן ושרגשותיהן אינם חשובים. הן מרגישות אשמה כל פעם שהן רוצות משהו לעצמן (Potter-Efron & Potter-Efron, 1989 ). יש ללמוד לזהות ולתת הכרה לצרכים אישיים ובזכויות הנשים (לאהבה, תשומת לב, ביטחון, וכו’).
- ויתור על שליטה ואחריות יתר – שותפי תלות מנסים לשלוט במכור באמצעות פעולות להפסקת התנהגותו השלילית. הפסקת השליטה ותחושת האומניפוטנטייות עשויה להגדיר מחדש את אחריותו וגבולותיו של כל אחד מבני הזוג ומחויבותו למערכת הזוגית.
- שיקום רגשות – רגשותיה של אשת המכור כלואים בצו השליחות שלקחה על עצמה ומתוך חשש לבטאם. זה הוביל להקפאת הרגשות ולביטויים באמצעות כעס מודחק, רגשות אשם, נוקשות, פחד והימנעות. יש ללמד הבעת רגשות, לעבוד על שחרור מתחושות אשם ומועקה, ולגלות מחדש את היכולת לחוש הנאה וערך עצמי.
- רגש והתנסות – הנשים הפרידו בין רגשות להתנהגות כדי לשרוד, ודיסוציאטיביות זו גרמה לחוסר יכולת לחבר בין רגש לבין עשייה (Mendenhall, 1989).
- מיומנויות התנהגותיות – שותפות תלות אמורות לסגל דפוסי תגובה חדשים, הנשענים על הכרה ומודעות לדפוסי התגובה הדיספונקציונליים שלהן. הטיפול צריך לאפשר להן לחקור ולנסות תגובות חדשות. (מיכאל, 1995).
לסיכום, המונח “תלות – שיתופית” משנה את השאלה מי המטופל, באמצעות התפיסה ששותפת התלות סובלת אף היא מדיספונקציה וזקוקה לטיפול באותה מידה כמו צרכן הסמים. אם כתוצאה משינוי שחל אצל בת הזוג חל שינוי גם אצל המתמכר, מה טוב, אך המכור אינו מוקד ההתעניינות הטיפולית הזו. מאידך, גם אם המכור אינו בטיפול גמילה, הטיפול עוזר למשפחה לחיות במחיצתו ומעודד אותו עצמו לפנות לעזרה. הטיפול נועד לעזור לבני המשפחה להתמודד עם בעיות הקשורות בדפוס התלות השיתופית, ולעודד אותם להשתחרר מההשפעות השליליות של חיים משותפים עם המכור (Daley, 1988).