לפעמים הוא מגיע דווקא ביום טוב.
האדם כבר לא משתמש, עבר את הימים הראשונים של הגמילה, התחיל לישון טוב יותר ואפילו מרגיש שהוא מצליח להתקדם. ואז שיר מוכר מתנגן, מישהו מהעבר מתקשר, מגיע סוף השבוע או עולה תחושת לחץ חזקה – ופתאום מופיעה מחשבה אחת ברורה: להשתמש.
הדחף הזה מכונה Craving, ובעברית אפשר לתאר אותו ככמיהה או דחף עז לשימוש בחומר.
עבור מי שלא חווה התמכרות, קשה לפעמים להבין עד כמה התחושה יכולה להיות חזקה. עבור האדם המתמודד איתה היא יכולה להרגיש דחופה מאוד, כמעט כאילו חייבים לעשות משהו עכשיו.
אבל יש כאן הבחנה חשובה: הופעת דחף אינה זהה לחזרה לשימוש.
אחד הדברים שלומדים בתהליך ההחלמה הוא לזהות את הרגע הזה, להבין מה מפעיל אותו וליצור מרווח בין התחושה לבין הפעולה.
דווקא אחרי שהפסקתי – אז למה אני עדיין רוצה להשתמש?
הפסקת השימוש אינה מוחקת מיד הרגלים וקשרים שנבנו לאורך חודשים או שנים.
כאשר שימוש בחומר חוזר שוב ושוב באותם מצבים, המוח לומד לקשר ביניהם. מקום מסוים, שעה ביום, תחושה רגשית, אדם מסוים או אפילו ריח יכולים להפוך עם הזמן לחלק מהחוויה של השימוש.
לכן אפשר להגיע למקום שבו בעבר נהג האדם להשתמש ולהרגיש דחף, עוד לפני שהספיק לחשוב על כך באופן מודע.
אותו דבר יכול לקרות בתקופה של מתח. אם במשך זמן רב השימוש היה הדרך להתמודד עם לחץ, המוח עשוי "להציע" את הפתרון המוכר כאשר הלחץ חוזר.
זו גם הסיבה לכך שדחף לשימוש אינו מעיד בהכרח על כך שהאדם אינו רוצה להיגמל. הוא מעיד על כך שהקשרים שנבנו סביב ההתמכרות עדיין דורשים עבודה.
הטריגר לא תמיד נראה כמו סם
כשמדברים על טריגרים, קל לחשוב רק על מפגש עם סמים או עם אנשים שמשתמשים בהם. בפועל, עולם הטריגרים רחב הרבה יותר.
עבור אדם אחד, הטריגר יכול להיות ערב שישי שבו נהג לצאת ולהשתמש.
אצל אדם אחר זו יכולה להיות מריבה עם בן הזוג.
מישהו אחר יזהה דווקא את יום קבלת המשכורת, נסיעה בשכונה מסוימת, בדידות בשעות הלילה או הצלחה גדולה שמעוררת רצון "לחגוג".
אפילו רגשות שנחשבים חיוביים יכולים להיות קשורים לשימוש מהעבר.
לכן העבודה על טריגרים אינה מסתכמת בלהתרחק מאנשים מסוימים. היא דורשת היכרות עמוקה יותר עם הדפוסים האישיים של האדם.
אנשים, מקומות, רגשות – ולפעמים גם שגרה
אפשר לחשוב על הטריגרים כעל מפה אישית.
יש בה טריגרים חיצוניים: אנשים, מקומות, מוזיקה, כסף, אירועים, חפצים או סיטואציות שמזכירים את תקופת השימוש.
לצדם קיימים טריגרים פנימיים: כעס, חרדה, שעמום, בדידות, בושה, לחץ, תחושת ריקנות ולעיתים גם התרגשות או ביטחון עצמי גבוה במיוחד.
ולפעמים דווקא ההרגל הוא הטריגר.
אם במשך שנים הייתה שעה קבועה שבה התחיל השימוש, הגוף והראש עשויים "לצפות" לו כשהשעה הזאת מגיעה.
בגלל שהמפה שונה מאדם לאדם, אין רשימת טריגרים אחת שמתאימה לכולם.
הדחף עולה – אבל הוא לא נשאר באותה עוצמה
אחד האתגרים בזמן Craving הוא התחושה שהוא רק ימשיך להתחזק עד שהאדם ישתמש.
בפועל, דחפים יכולים להשתנות בעוצמתם לאורך הזמן. הם עשויים לעלות, להגיע לשיא ובהמשך להיחלש.
הקושי הוא שבשיאו של הרגע קשה לזכור זאת.
לכן העבודה הטיפולית אינה נשענת רק על האמירה "אל תשתמש". היא מנסה להכין את האדם מראש לרגע שבו המחשבה על שימוש תופיע.
המטרה היא לא להבטיח שלעולם לא יופיע דחף, אלא לפתח יכולת להגיב אליו בדרך אחרת.
לפני שמנסים לעצור את הדחף, לומדים לקרוא אותו
לפעמים יש סימנים מקדימים עוד לפני שהאדם אומר לעצמו במפורש "אני רוצה להשתמש".
המחשבות מתחילות לעסוק יותר בתקופת השימוש. פתאום זוכרים דווקא את הרגעים שנתפסו כטובים ומתעלמים מהמחיר שהיה להם. מתחיל משא ומתן פנימי: "פעם אחת לא תעשה כלום", "הפעם אני אצליח לשלוט בזה" או "מגיע לי אחרי השבוע שעברתי".
במקביל יכולים להופיע חוסר שקט, עצבנות, מתח או חיפוש אחר הזדמנות להיות לבד.
היכולת לזהות את השינויים האלה מוקדם מאפשרת לפעול לפני שהדחף מגיע לשיאו.
זו מיומנות שנבנית לאורך זמן.
במקום מלחמה פנימית – בונים תגובה אחרת
התמודדות עם Craving אינה חייבת להיראות כמו מאבק בלתי פוסק במחשבות.
חלק מהעבודה הוא ללמוד שהופעת המחשבה אינה מחייבת פעולה.
במצב שבו מזוהה טריגר ברור, לפעמים הפעולה הנכונה היא פשוט להתרחק ממנו: לא להגיע למקום מסוים בתקופה רגישה, לצמצם קשר עם אנשים הקשורים לשימוש או לשנות מסלול ושגרה.
במצבים אחרים אי אפשר להימנע מהטריגר.
לחץ, כעס, תחושת אכזבה או קושי משפחתי הם חלק מהחיים. במקרה כזה העבודה היא לבנות תגובות חלופיות – לפנות לאדם תומך, לדבר על מה שמתרחש, לשנות פעילות, לצאת מהסיטואציה לזמן מה או להשתמש בכלים שנרכשו במסגרת הטיפול.
מה שעבד עבור אדם אחד לא בהכרח יעבוד עבור אחר. לכן חשוב למצוא מספר דרכי התמודדות ולא להישען על פתרון יחיד.
יש הבדל בין לברוח מטריגרים לבין ללמוד לחיות
בתחילת הדרך, התרחקות מסביבה המזוהה עם השימוש יכולה להיות משמעותית מאוד.
אבל החיים אינם יכולים להתנהל לאורך זמן רק באמצעות הימנעות.
אדם שחוזר לשגרה יפגוש שוב לחץ בעבודה, מחלוקות במשפחה, בדידות, אירועים חברתיים ורגעים שבהם הדברים אינם מסתדרים כפי שקיווה.
מכאן נובעת חשיבותו של תהליך השיקום.
מעבר להפסקת השימוש עצמה, יש צורך לבנות יום־יום שבו קיימות יותר אפשרויות להתמודדות: קשרים תומכים, סדר יום, פעילות משמעותית, יכולת לבקש עזרה ודרך לזהות מצבי סיכון לפני שהם מתפתחים למשבר.
ומה אם הדחף מופיע אחרי תקופה ארוכה?
אדם יכול להיות מופתע מאוד כאשר מחשבה על שימוש מופיעה אחרי תקופה שבה כמעט לא חשב על החומר.
לפעמים המסקנה המיידית היא שמשהו השתבש.
אבל עצם הופעת ה־Craving אינה מוחקת את הדרך שכבר נעשתה.
זיכרונות וקשרים שנוצרו בתקופת השימוש יכולים להישאר לאורך זמן ולהתעורר בהקשרים מסוימים. מה שמשתנה בתהליך ההחלמה הוא היכולת לזהות אותם ולהגיב אליהם.
במקום לשאול רק "למה עדיין בא לי להשתמש?", אפשר להתחיל לשאול שאלה מועילה יותר:
מה קרה לפני שהדחף הופיע?
לפעמים התשובה לשאלה הזאת מגלה הרבה מאוד.
הטיפול מתרחש גם לפני רגע המשבר
עבודה על מניעת חזרה לשימוש אינה מתחילה כאשר האדם כבר נמצא מול החומר.
היא מתחילה קודם.
בטיפול ניתן לזהות מצבים שחוזרים על עצמם, לבחון כיצד מחשבה על שימוש מתפתחת ולתרגל תגובות למצבים שבהם האדם יודע שיהיה פגיע יותר.
גם טיפול פרטני וגם עבודה קבוצתית יכולים לאפשר לאדם לזהות דפוסים שקשה לראות לבד. בקבוצה ניתן גם לשמוע כיצד אנשים אחרים מזהים את נקודות הסיכון שלהם ואילו דרכי התמודדות הם מפתחים.
במרכז גמילה ויקטוריה – רנסנס ההתייחסות להתמכרות אינה מסתיימת בשלב הפסקת החומר. העבודה הטיפולית והשיקומית מכוונת גם להבנת הדפוסים שהיו קשורים לשימוש ולבניית כלים שיוכלו ללוות את המטופל לאחר החזרה לשגרת החיים.
המטרה היא לא לחיות בלי מחשבות – אלא לא להיות מנוהלים על ידן
אדם בתהליך החלמה לא נמדד בכך שמעולם לא חשב שוב על סם או אלכוהול.
השינוי המשמעותי יותר מתרחש כאשר מחשבה שבעבר הייתה מובילה כמעט באופן אוטומטי לשימוש כבר אינה חייבת להסתיים באותה דרך.
בין הטריגר לבין הפעולה יכול להיווצר מרווח.
בתוך המרווח הזה נמצאים הכלים, האנשים, הניסיון והבחירה שנבנים במהלך הטיפול.
ולעיתים דווקא הרגע שבו הופיע דחף חזק והאדם הצליח לעבור אותו בלי להשתמש הופך לעוד נדבך בתחושת המסוגלות שלו להמשיך בדרך.
שאלות ותשובות על דחף לשימוש בסמים
האם יכול להופיע Craving גם בלי שמצליחים לזהות שום טריגר?
כן. לא תמיד האדם מסוגל לזהות בזמן אמת מה עורר את הדחף. לפעמים מדובר בשילוב של מצב רגשי, זיכרון, עייפות או גירוי סביבתי שלא היה בולט מספיק כדי להבחין בו. עבודה לאורך זמן יכולה לעזור לזהות דפוסים שלא היו ברורים בתחילה.
האם מחשבה על שימוש נחשבת לחזרה להתמכרות?
עצם הופעתה של מחשבה או כמיהה לשימוש אינה זהה לשימוש בפועל. דווקא היכולת לזהות מחשבה כזו ולדבר עליה יכולה להפוך אותה למידע חשוב שעוזר להבין את מצבו של האדם ואת רמת הסיכון באותו רגע.
האם קיימות תרופות שיכולות להפחית את הדחף להשתמש?
בחלק מהפרעות השימוש בחומרים קיימים טיפולים תרופתיים שיכולים להיות חלק מתוכנית הטיפול ולסייע בין היתר בהפחתת craving או בסיכון לחזרה לשימוש. ההתאמה תלויה בסוג החומר ובמצבו של המטופל ונעשית על ידי גורם רפואי מוסמך.
האם כדאי לבן משפחה לשאול באופן ישיר אם האדם מרגיש דחף להשתמש?
במערכת יחסים שמאפשרת שיח פתוח, שאלה רגועה יכולה לעיתים לתת לאדם הזדמנות לשתף במקום להסתיר. הדרך שבה השאלה נשאלת חשובה: שיחה שמביעה עניין ודאגה שונה מחקירה, האשמה או ניסיון לתפוס את האדם בשקר.
האם דחפים לשימוש נחלשים ככל שעובר הזמן?
אצל אנשים רבים התדירות או העוצמה משתנות עם התקדמות ההחלמה, אך אין לוח זמנים אחיד. גם לאחר תקופה ממושכת יכול להופיע דחף בעקבות מצב מסוים, ולכן חשוב יותר לבנות יכולת להתמודד איתו מאשר להסתמך על כך שהוא ייעלם לחלוטין.
